אופק משה לוי עוד לא המריא לגרמניה, אבל כבר יודע מה הוא מחפש שם: להבין טוב יותר את האדם שמאחורי המחלה. שני קלאוזנר כבר חזרה מברנדנבורג עם מבט חדש דווקא על הפרטים הקטנים. כתבה שנייה בסדרה על סטודנטים לרפואה בטכניון שיוצאים לחילופי סטודנטים וחוזרים עם דרך חדשה לחשוב על רפואה.
לפעמים רפואה נמדדת ברגעים גדולים. אבל לפעמים היא נמצאת דווקא בפרטים הקטנים: בדרך שבה רופא נכנס לחדר, בזמן שהוא מקדיש לשיחה, באופן שבו מחלקה שומרת על גבולות בין עבודה לחיים אישיים או במכשור מתקדם שמצליח לפצח מקרה שנשאר פתוח כמעט עד סוף הסבב.
עבור אופק משה לוי ושני קלאוזנר, שני סטודנטים בפקולטה לרפואה ע”ש רות וברוך רפפורט בטכניון, חילופי הסטודנטים בגרמניה הם הזדמנות להתבונן גם בדברים האלה.
אופק, סטודנט שנה חמישית, עומד לצאת ל-Brandenburg Medical School Theodor Fontane. הוא מגיע לתכנית מתוך תפיסה עמוקה שלפיה רופא טוב צריך להבין לא רק את המחלה, אלא גם את חוויית החולי של האדם שמולו. שני, סטודנטית שנה שישית, כבר חזרה מאותו בית ספר לרפואה ומבית החולים האוניברסיטאי ב-Brandenburg an der Havel , שם השתלבה במחלקה פנימית וראתה מקרוב איך סביבת עבודה, יחס אנושי וטכנולוגיה מתקדמת מתחברים ביום־יום של המחלקה. במקרה אחד במיוחד, החיבור הזה עזר למצוא תשובה רפואית במקום שבו הבדיקות הקודמות לא הצליחו.
אופק משה לוי: “להבין מי האדם שמולך”
אופק משה לוי נולד וגדל בראשון לציון, ולאחרונה עבר להתגורר בגבעתיים. הוא סטודנט שנה חמישית לרפואה בטכניון, אוהב לקרוא, לכתוב, לטייל, לראות נופים ותרבויות חדשות, וגם לעשות ספורט: כדורסל, ריצה וטניס.
כששואלים אותו למה בחר ללמוד רפואה, התשובה שלו לא מתחילה במדע בלבד. היא מתחילה באדם.
למה בחרת ללמוד רפואה?
“בחרתי ללמוד רפואה כי עבורי הדרך לתרום לעולם ולהפוך אותו למקום מואר וטוב יותר מתבטאת בדברים הקטנים, ביכולת של הרופא להעניק טיפול שיאפשר למטופל להתמודד עם חוויות החולי שלו ולחזור לחירות חייו”.
בהמשך הלימודים, הוא מספר, התחזקה אצלו ההבנה עד כמה הגוף האנושי מורכב: “מופלא ועמיד”, אבל גם “שברירי ותלוי על חוט השערה”. עבורו, רפואה היא שילוב בין קבלת החלטות, ידע, סקרנות, מצוינות ויכולת לראות את האדם בתוך המשפחה והקהילה שבהן הוא חי.
“השילוב הייחודי הזה משך אותי מפני שהוא מבטא את שני עמודי התווך שבהם אני מאמין: למידה והתפתחות לצד סקרנות, אהבת האדם והקשר הבין-אישי”.
מכאן המעבר לחילופי סטודנטים מרגיש טבעי יותר. עבור אופק, הנסיעה לגרמניה אינה רק הזדמנות לצבור ניסיון קליני במקום אחר, אלא לבדוק מקרוב איך מטופלים אחרים מבינים מחלה, טיפול ורופא.
למה בחרת להשתתף בתכנית?
“בחרתי להשתתף בתוכנית כי היא מאפשרת לי להרחיב את האופקים התרבותיים והקליניים שלי, לפגוש מטופלים בחברה אחרת ולנסות להבין את חוויות החולי שלהם”.
“כדי באמת לעזור לאדם חולה, אנחנו צריכים להבין איך הוא חווה את המחלה שלו. החוויה הזאת מושפעת גם מהתרבות שממנה הוא מגיע, גם מהאישיות שלו, וגם מהקהילה שסביבו”.
מה החששות?
“החששות העיקריים שלי נובעים מהמחסום השפתי שיכול להיות בגרמניה, שם השיח עם מטופלים והצוות מתנהל בגרמנית, ומכך שלא איחשף לקליניקה בצורה שאני מצפה”.
כדי להתמודד עם זה הוא כבר התחיל ללמוד גרמנית בסיסית. הוא רואה במחסום השפתי גם אתגר מקצועי: ללמוד להקשיב לא רק למילים, אלא גם למה שקורה סביבן.
“אני רואה בזה אתגר חיובי שיאפשר לי לרכוש שפה נוספת וגם לפתח מיומנות של הבנת סיטואציות דרך תקשורת בלתי מילולית.”
כשהוא נשאל מה הוא מקווה להרוויח מהתקופה, אופק מדבר גם על עצמאות והתמודדות עם אי-ודאות וגם על פיתוח מקצועי: חיזוק יכולות קליניות, קשרים עם רופאים, ואולי בעתיד גם שיתופי פעולה מחקריים.
שני קלאוזנר: “תמיד יש דרך נוספת לנהל דברים“
שני קלאוזנר, סטודנטית שנה שישית לרפואה בטכניון, נולדה וגרה בחיפה. היא ידעה שהיא רוצה ללמוד רפואה כבר בגיל 15, כשבחרה ללמוד במגמת ביולוגיה רפואית ופיזיקה. מבחינתה, הרפואה חיברה בין שני דברים שחיפשה: עזרה וטיפול באחרים מצד אחד, מדע ומחקר מצד שני.
מה הדבר הכי מעניין שלמדת במסגרת התואר?
“הקורס באמבריולוגיה בשנה שנייה גרם לי לראות את הרפואה בצורה שונה. זה סוג של נס שמגיעים מתא אחד בודד לגוף שמתפקד בצורה שלמה, גם אם יש ‘תקלות’ בדרך או מחלות במהלך החיים, בגלל שזה תהליך כל כך מורכב”.
אולי לכן גם במהלך חילופי הסטודנטים שלה בגרמניה, שני שמה לב לא רק למבנה הפורמלי של הלימודים או המחלקה, אלא לפרטים הקטנים שמהם מורכבת מערכת רפואית: איך מתקשרים בתוך הצוות, איך שומרים על גבולות בין עבודה לחיים, ואיך נראית סביבת המטופל.
מאמצע דצמבר 2025 ועד סוף ינואר 2026 היא השתתפה בתכנית חילופי סטודנטים ב־Brandenburg Medical School Theodor Fontane , בבית החולים האוניברסיטאי
Universitätsklinikum Brandenburg an der Havel . היא שובצה במחלקה פנימית שכללה גסטרואנטרולוגיה, סוכרת, פתולוגיה ומחלות זיהומיות, לצד המטולוגיה ואונקולוגיה פנימית.
מה הפתיע אותך שם?
“הופתעתי שמשתמשים שם בטלפונים נפרדים רק לעבודה במהלך היום, וכלל לא בטלפון האישי. הוא מיועד רק כדי להתקשר לקולגות בתוך בית החולים, ואין אפשרות ליצור קשר בדרך אחרת או לשלוח הודעות.”
“ברגע שהולכים הביתה ולא נמצאים בכוננות, לא נמצאים בקשר עם סביבת העבודה, בעוד בארץ דבר כזה מאוד נדיר”.
גם סביבת המטופל הפתיעה אותה: כפתורים בכניסה לחדרים שמסמנים שרופא נכנס לבצע בדיקה, שולחן קטן וכיסאות בכל חדר, לפעמים אפילו זר פרחים, מטבח למטופלים עם מכונת קפה ומדיח, עגלת תה שמגיעה למיטות וחדר משפחות שמאפשר מפגש נעים ופרטי יותר.
הייתה חוויה אחת שהייתה מיוחדת במיוחד?
“היה מטופל עם אנמיה וחשד לדימום ממקור גסטרואינטסטינלי, וכל בדיקות האנדוסקופיה שלו היו תקינות. ממש יומיים לפני שהסבב שלי הסתיים ביצעו בדיקת אנדוסקופיה עם טכנולוגיה מתקדמת יותר, ומצאו שהמקור הוא גידול שפיר במעי הדק”.
היחידה האנדוסקופית שבה שהתה ידועה ברמה מקצועית גבוהה ובטכנולוגיות מתקדמות. שני צפתה במהלך הסבב באנדוסקופיות רבות, אבל המקרה הזה בלט במיוחד.
“היה מיוחד בעיניי לראות מקרה מורכב שייתכן שלא היה נפתר אם המטופל היה מגיע לבית חולים אחר”.
איך היו האנשים והצוות?
“הרופאים והצוות הסיעודי שפגשתי היו תמיד נחמדים ואדיבים גם כלפי המטופלים וגם כלפי הצוות הרפואי. כבר ביום הראשון שהגעתי, מישהי שפגשתי במסדרון ליוותה אותי כדי למצוא את המחלקה”.
בחלק מהמחלקות, היא מספרת, כל הצוות אוכל יחד ארוחת צהריים: מומחים, מתמחים וסטודנטים. גם במחלקה שבה שהתה זו הייתה שגרה, והיא הרגישה שזה יוצר אווירה מגובשת, חברית ונעימה.
עם זאת, היחס למטופלים היה מורכב יותר ממה שנראה במבט ראשון. מצד אחד, היא הרגישה שיש יותר ריחוק בין הרופאים למטופלים במהלך היום. מצד שני, בסבבים עצמם היא ראתה לא פעם רופאים שיושבים ליד המטופל, משוחחים איתו, ולעיתים גם מחזיקים לו את היד.
איך קיבלו אותך כסטודנטית ישראלית?
“קיבלו אותי בזרועות פתוחות והציגו אותי תמיד לצוות כסטודנטית לרפואה מישראל. עשו לי טיצ’ינג באנגלית, אפילו אחד על אחד, וגם הסטודנטיות המקומיות שהיו איתי במחלקה עזרו לי להתאקלם בבית החולים”.
עבור שני, התקופה הייתה משמעותית גם ברמה האישית.
“המשפחות של שני הסבים שלי במקור מגרמניה אז הייתה חוויה מיוחדת לחוות לתקופה קצרה את החיים שם בעיר מקומית שמדברים בה רק גרמנית, ולהתאקלם לחורף ולשלג של צפון גרמניה”.
שני נסעה עם חברה ללימודים שעשתה סבב בגינקולוגיה באותו בית חולים, והשתיים שכרו דירה יחד בברנדנבורג. הן טיילו בסופי שבוע באזור ברלין ופוטסדאם, ובתקופת הכריסמס חוו אווירה חגיגית במיוחד.
מה לקחת מהתכנית?
“התקופה הזאת הייתה משמעותית עבורי כתקופה שבה חוויתי מגורים ולימודים בשפה שונה בארץ אחרת, ולמדתי להסתגל במהירות לסביבה חדשה.”
“מבחינה מקצועית למדתי שלכל דבר יש דרך נוספת לנהל דברים: גם מבחינת התנהלות של מחלקות ברמה היומיומית וסביבת העבודה של הרופאים והמתמחים, וגם ביחס שלנו למטופלים.”
בעתיד היא מתכננת לעשות fellowship בחו”ל, משום שבעיניה זו חלק חשוב מההתפתחות המקצועית. אבל מבחינת מגורים, היא רואה את עתידה בישראל.