תכנית שוב”ל בפקולטה לרפואה ע”ש רות וברוך רפפורט בטכניון פותחת את שערי האקדמיה לאנשים עם מוגבלות שכלית. אבל כמו שמספרת לי בן יעקב, סטודנטית לרפואה ורכזת התכנית בפקולטה, אחד הדברים המפתיעים הוא עד כמה דווקא הסטודנטים לרפואה הם שיוצאים ממנה נשכרים
במשך שנים עדי ויזל ואחותה התאומה ספיר עשו כמעט הכול יחד. הן גדלו זו לצד זו, חלקו חוויות, רגעים, שגרה ומשפחה. אבל כשהגיע השלב שבו עדי המשיכה לאקדמיה, נוצר פתאום קו גבול ברור.
לעדי הייתה דלת פתוחה. לספיר, שנולדה עם עיכוב התפתחותי, לא באמת היה כרטיס כניסה.
הפער הזה, בין שתי אחיות שצעדו יחד כמעט כל הדרך ופתאום הופרדו דווקא בשערי האקדמיה, היה הרגע שממנו נולדה תכנית שוב”ל, שווה בלימודים. לא כמחווה סמלית ולא כפעילות חד-פעמית, אלא מתוך רעיון פשוט ועמוק: גם אנשים עם מוגבלות ראויים להיכנס למרחב האקדמי, ללמוד, להסתקרן, להרגיש שייכים, ולצאת ממנו עם תחושת מסוגלות וגאווה.
בפקולטה לרפואה ע”ש רות וברוך רפפורט בטכניון, הסיפור הזה מקבל משמעות נוספת. כאן, פתיחת הדלת לאקדמיה אינה רק הזדמנות עבור משתתפי התכנית. היא גם שיעור עמוק עבור הסטודנטים לרפואה עצמם. 
כי בבית ספר לרפואה לומדים הרבה מאוד דברים: מערכות גוף, אבחנות, פרוטוקולים, תרופות, החייאה, תזונה. אבל יש מיומנות אחת שקשה ללמוד מתוך הספר: איך לדבר עם אדם כך שהוא באמת יבין. איך להסביר בלי להקטין. איך לתרגם ידע רפואי מורכב למפגש אנושי, ברור ומכבד.
עבור לי בן יעקב, סטודנטית שנה רביעית בפקולטה ורכזת תכנית שוב”ל, זה בדיוק המקום שבו התכנית נוגעת בלב ההכשרה הרפואית.
“הרופא כמכלול חייב שיהיה לו המנגנון הזה של הרגישות ושל היכולת לראות את האדם שעומד מולו” היא אומרת. “אנחנו לפעמים משתמשים במינוח רפואי, וצריך רגע להנגיש. זו תכונה מאוד מאוד חשובה”.
לא הרצאה על הדרך, אלא קורס אמיתי
זו השנה החמישית שבה פועלת תכנית שוב”ל בפקולטה לרפואה ע”ש רות וברוך רפפורט בטכניון, בשיתוף עמותת אלווין ישראל. בכל מחזור משתתפים 12 סטודנטים מהפקולטה ו-12 משתתפים של אלווין, ביחס של אחד לאחד. הם יושבים יחד בכיתה, בדרך כלל בצורת ח׳, כדי לאפשר קשר עין, שיח ותחושת קבוצה. כל משתתף יושב לצד סטודנט או סטודנטית מהפקולטה, שיכולים לסייע בהבנה, בכתיבה, בשאלות או פשוט להיות שם.
“בסוף, בעולם הרפואי אנחנו מתמודדים עם קשת של אוכלוסייה”, אומרת בן יעקב. “יש אנשים שנחשפו לאוכלוסיה הזאת בעבר, ויש אנשים שפעם ראשונה נחשפים אליה דרך התכנית הזאת”.
התכנית מתקיימת לאורך עשרה מפגשים בסמסטר ב׳. בכל מפגש, שנמשך כשלוש שעות, מועברים תכנים שמחברים בין עולם הרפואה, כישורי חיים ועולם פנימי: החייאה, תזונה, מערכות הגוף, גוף ונפש, מיינדפולנס, יוגה, תבניות חברתיות, תקשורת, אמנות, הכנה לראיון עבודה ועוד.
אבל מבחינת בן יעקב, לא פחות חשוב ממה מלמדים הוא איך מלמדים.
“הסטודנטים שמעבירים את השיעורים מנגישים את המלל, אבל הם עדיין מאוד מכוונים ללמידה ולסקרנות”, היא אומרת. “הם שואלים את המשתתפים איך זה פוגש אותם בחיים שלהם. ככה אנשים זוכרים, כי זה משהו שפגש אותם או יפגוש אותם באמת”.
באחד המפגשים האחרונים המשתתפים למדו החייאה. הסטודנטים הביאו בובת החייאה ממרכז המיומנויות של הפקולטה, והמשתתפים תרגלו את השלבים, אחד אחרי השני. זה לא היה “טעימה” או פעילות סמלית. זו הייתה למידה.
“יש כאן איזושהי למידה שהיא ממש משמעותית”, אומרת בן יעקב. “בסיום כל מפגש אנחנו מדברים על נקודות חשובות שאנחנו לוקחים איתנו”.
ללמוד לדבר בגובה העיניים
אחד האתגרים המרכזיים בתכנית הוא מציאת האיזון הנכון: מצד אחד, להנגיש את החומר. מצד שני, לא להנמיך את המשתתפים.
לפני תחילת המפגשים, הסטודנטים מהפקולטה עוברים הכנה. בן יעקב מדגישה בפניהם שהמשתתפים אינם ילדים. אלה אנשים מבוגרים, רבים מהם עובדים, מנהלים שגרה, נותנים שירות לאחרים, מטפלים, מלמדים או משתלבים במסגרות תעסוקתיות.
“אנחנו אומרים לסטודנטים: לא להתיילד”, היא מספרת. “לא לשנות פתאום את הטון כאילו מי שמולנו הוא ילד. צריך להתאים את השפה, אבל לא להשתמש במילים של ילדים קטנים. אם משתמשים במונח, מסבירים אותו. מסבירים למה הוא חשוב לנו ביום יום ואיך אנחנו מסתכלים עליו”.
במובן הזה, שוב”ל הופכת לסדנה מעשית בתקשורת רפואית. כי גם מטופלים שאינם אנשים עם מוגבלות לא תמיד מבינים את שפת הרפואה.
“המטופלים לא קראו את הספר”, אומרת בן יעקב. “אנחנו יכולים להגיד למטופל ‘סוכרת’, אבל הוא לא בהכרח יודע מה זה אומר. התכנית מאפשרת לנו לדבר בשפה שאנחנו רגע חושבים לפני שאנחנו אומרים”.
וההשפעה, היא מספרת, ניכרת גם בין הסטודנטים עצמם. “פתאום אתה רואה סטודנטית שאומרת מילה קצת גבוהה, כי ככה אנחנו מדברים, וסטודנטית אחרת אומרת לה: רגע, תסבירי להם מה זה. נהיים יותר רגישים לאנשים שיושבים לצידך”.
להיות סטודנטים בטכניון
כבר במפגש הראשון עוברים משתתפי שוב”ל היכרות עם הפקולטה. מראים להם איפה הסטודנטים לומדים, איפה הספרייה, איפה קונים קפה, איך נראים חדרי הלימוד, וגם את הדגמים והמרחבים שמרכיבים את חיי היום יום של הסטודנטים לרפואה.
כדי לחזק את תחושת השייכות, המשתתפים מקבלים ילקוט של הטכניון, מחברות ועטים. פרט קטן לכאורה, אבל בעל משמעות גדולה.
“רצינו שהם ירגישו את האווירה הסטודנטיאלית הזאת”, אומרת בן יעקב. “אתה רואה אותם מגיעים כל פעם עם הילקוט, המחברת והעט”.
ההפסקות הן חלק בלתי נפרד מהתכנית. בין שני חלקי המפגש יש זמן לקפה, כיבוד ושיחה. עבור המשתתפים זו לא רק הפוגה, אלא מרחב חברתי. הם מדברים עם המנטורים שלהם, מתקרבים זה לזה, משתפים, לפעמים גם פותחים דברים אישיים יותר. בקבוצת הוואטסאפ של מחזור שבו בן יעקב הייתה חונכת לפני שנתיים, היא מספרת, עדיין מדברים עד היום.
“זו קהילתיות”, היא אומרת. “הם מאוד נהנים מהחברה אחד של השני. ההפסקה מאפשרת רגע להתאפס, לשתות קפה, לדבר, לפרוק. זה חשוב לנו”.
לא שקופים
כשבן יעקב נשאלת מהו האתגר הגדול ביותר שהיא מזהה אצל המשתתפים, היא עונה בזהירות אבל בלי להסס: התחושה שהם שקופים. או אולי אפילו קשה מזה: שאנשים מזהים שהם שונים, ובוחרים לא לגשת”.
“לפעמים רואים שאתה אולי מדבר שונה, נראה שונה, הולך קצת שונה, ואז בוחרים להירתע מזה”, היא אומרת. “התכנית הזאת באה לייצר מודעות שהקהילה הזאת קיימת. אנחנו לא רוצים שיתעלמו ממנה. אנחנו רוצים שאנשים ירגישו שהם שווים, שהם יכולים ושהם מצליחים”.
תחושת ההצלחה הזאת מקבלת ביטוי גם בסיום התכנית, כאשר המשתתפים מקבלים תעודה מהטכניון. עבור רבים מהם, האפשרות לומר “למדתי בטכניון” היא מקור לגאווה אמיתית.
אבל הערך אינו מסתיים בתעודה. בן יעקב מספרת על משתתפים שחוזרים למחזור נוסף כי החוויה הייתה משמעותית עבורם, על הורים שנותנים פידבקים מרגשים, ועל משתתפים שממשיכים לשמור על קשר גם אחרי שהתכנית מסתיימת.
“זה נותן להם להרגיש ראויים”, היא אומרת. “ראויים להיות במוסד כזה, אבל גם ראויים לכך שיראו אותם. זה נותן להם סקרנות, ידע, חברה, יכולת ביטוי וכלים להתמודד עם השגרה שלהם בצורה טובה יותר”.
אור שמחזיר אור
אחד הדברים שמרגשים את בן יעקב במיוחד הוא לראות כיצד המשתתפים לוקחים את מה שלמדו ומעבירים אותו הלאה. רבים מהם עצמם נמצאים בתפקידי טיפול, שירות או חינוך: עובדים בבתי אבות, מלמדים בבתי ספר לאנשים עם צרכים מיוחדים או מטפלים בגנים.
באחד השיעורים דיברו על “חצי הכוס המלאה” ועל היכולת לבחור לראות את הטוב. אחרי השיעור, אחד המשתתפים סיפר לה: “לימדתי את התלמידים שלי לבחור לראות את הטוב בכל דבר. גישה טובה היא חשובה”.
משתתף אחר, אחרי שיעור על תקשורת, אמר: “תקשורת גורמת לי להתקרב וליצור חברויות”.
“זה כמו אור שמחזיר אור”, אומרת בן יעקב. “אתה נותן משהו, האדם שמולך משתמש בזה בחיים האישיים שלו, ואז מעביר את זה הלאה. זה גלגל יפה שהתכנית הזאת מניעה”.
רגע אחר שנשאר איתה התרחש בשיעור מיינדפולנס ויוגה. אחד המשתתפים, אדם שבדרך כלל מתואר על ידה כאסוף, חיובי ושמח, פרץ בבכי אחרי התרגול. הוא סיפר שהשיעור נתן לו מקום להקשיב לקושי אישי שהוא נושא איתו, ולהרגיש שהוא לא חייב תמיד לשים מסכה.
“הוא אמר שהוא יכול להיות מי שהוא, להביע את הרגש שלו מולנו ולא להתבייש בזה”, היא מספרת. “זה היה מאוד אמוציונלי. זה שהוא הרגיש בנוח לשתף רגע כזה אחרי כמה מפגשים בלבד, זה מדהים”.
האנושיות היא הכוח שלנו
אולי לכן, כשבן יעקב נשאלת למה תכנית כזאת חשובה דווקא בבית ספר לרפואה, התשובה הראשונה שלה אינה עוסקת במשתתפים עם המוגבלות. היא עוסקת ברופאים וברופאות שייצאו מכאן בעתיד.
“אם כל הרופאים בעולם ידעו קודם שהם אנושיים, זו המהות של בית ספר לרפואה”, היא אומרת. “בסוף יש לנו AI בעולם, והוא זוכר יותר טוב מאיתנו. אבל עצם זה שאנחנו יכולים להיות נוכחים בטיפול של אנשים, זה הכוח שלנו”.
בעולם רפואי שהופך טכנולוגי, מהיר, עמוס ומבוסס נתונים, המשפט הזה מקבל משמעות עצמתית. החדשנות הרפואית אינה יכולה להישען רק על יכולת אבחון, טכנולוגיה או ידע מדעי. היא תלויה גם ביכולת של רופאים לראות שונות, לזהות מצוקה, להסביר, להקשיב, ולהיות נוכחים מול אדם אחר.”רופא טוב הוא רופא אנושי”, מסכמת בן יעקב. “רופא שמצליח לראות את האדם שיושב מולו, לא רק כמכלול של תסמינים אלא כאדם. זו המהות של התכנית בפקולטה שלנו”.