עוגן אנושי בים סוער

יוזמת “מלאכי הטכניון” מחברת בין מטופלים הזקוקים לנוכחות אנושית לבין סטודנטים לרפואה שמבקשים לפגוש את המקצוע עוד לפני החלוק הלבן

יש רגעים בבית החולים שבהם הטיפול הרפואי מתקדם בדיוק כפי שהוא צריך. הבדיקה נעשית, הצוותים עובדים סביב השעון, המערכות פועלות. ובכל זאת, בתוך כל זה, משהו חסר.

אמיתי ארז, סטודנט לרפואה בפקולטה לרפואה ע”ש רות וברוך רפפורט בטכניון, פגש את הרגעים האלה מקרוב בעבודתו כסטודנט ברמב”ם, בחדר ההתאוששות של היחידה לקרדיולוגיה פולשנית. לשם מגיעים מטופלים אחרי צנתור, לשעה של השגחה. שעה שנשמעת קצרה מבחינה רפואית, אבל יכולה להיות ארוכה מאוד מבחינה אנושית.

“מצאתי את עצמי מדבר עם אנשים”, הוא מספר. “לפעמים אלו היו אנשים מבוגרים שהמשפחה לא יכלה להיות איתם כל הזמן, ולפעמים אנשים צעירים, לא הרבה יותר מבוגרים ממני, שקיבלו פתאום בשורה שהם צריכים לעבור ניתוח מעקפים. הם יושבים שם, מתמודדים עם משהו גדול, ולפעמים פשוט אין לידם אף אחד”.

מתוך השיחות הספונטניות האלה התחילה להתבהר אצל אמיתי הבנה פשוטה, אבל עמוקה: יש בבית החולים מטופלים שזקוקים לא רק לטיפול רפואי, אלא גם לנוכחות אנושית.

במקביל, אמיתי זיהה גם צורך אחר, מהצד של הסטודנטים. השנים הפרה-קליניות בלימודי הרפואה הן שנים עמוסות, חשובות, אבל בעיקר עיוניות. “זה מרכיב חשוב מאוד בהכשרה שלנו”, הוא אומר, “אבל אני הגעתי לרפואה כי רציתי לעשות, להרגיש משמעותי, לתרום לאנשים. ופתאום הרגשתי שיש כאן מקום שבו גם בלי להיות עדיין רופא, אפשר להיות משמעותי. פשוט להיות שם כבן אדם”.

מהמפגש בין שני הצרכים האלה נולדה יוזמת “מלאכי הטכניון”.

ממחשבה בלילה ליוזמה בבוקר

הרעיון לא נשאר הרבה זמן במגירה. אחרי שדיבר עליו עם חברים מהמחזור וקיבל חיזוק, אמיתי החליט לנסח אותו בצורה מסודרת. “ב־11 בלילה כתבתי את הרעיון”, הוא מספר. “בשמונה בבוקר כבר שלחתי אותו לדיקן הפקולטה”.

התגובה הפתיעה אותו. פרופ’ עמי אהרונהיים, דיקן הפקולטה, ענה במהירות והציע לקדם פגישה עם הנהלת רמב”ם. משם נכנסה לתמונה פרופ’ ח”ק יעל שחור-מיוחס, סגנית מנהלת רמב”ם, ובהמשך גם שגית זאבי, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית בבית החולים, שהפכה לאחת הדמויות המרכזיות בבניית המיזם.

“מה שהיה מדהים בעיניי”, מספר אמיתי, “זה כמה ברצינות הם לקחו סטודנט שנה שלישית שבא עם רעיון. זה דורש הרבה ענווה מהמקום שלהם, לעצור, להקשיב ולהגיד: בוא נבדוק איך גורמים לזה לקרות”.

במקור, היוזמה הייתה אמורה להתחיל במהלך הסמסטר, אבל המציאות הקדימה את התוכנית. בעקבות המצב הביטחוני, חלקים משמעותיים מפעילות בית החולים עברו למתחם ממוגן ותת-קרקעי, והצורך בנוכחות אנושית הפך לדחוף יותר.

פרופ’ ח”ק יעל שחור־מיוחס, סגנית מנהלת בית החולים רמב”ם, זיהתה גם היא את הצורך הזה מתוך המערכת. “בתקופה שבה חלק מהאשפוז התקיים במרחבים ממוגנים ותת-קרקעיים, הבנו כי לצד הצורך בשמירה על רציפות תפקודית ומצוינות רפואית, קיים גם צורך אנושי עמוק בהפגת בדידות, חרדה וחוסר ודאות”, היא אומרת. “היוזמה זיהתה את הפער הזה ויצרה מענה פשוט אך משמעותי: נוכחות אנושית, הקשבה ותחושת חיבור, שהיו לעיתים חשובים למטופלים לא פחות מהטיפול הרפואי עצמו”.

לכן, פרופ’ ח”ק שחור-מיוחס ביקשה להקדים את הפעלת היוזמה, עוד לפני שנבנתה לה מעטפת מלאה של נקודות זכות או מלגות. אמיתי פרסם פנייה ראשונית, ושישה סטודנטים מהפקולטה הגיעו להתנדב. “אלה היו סטודנטים שיצאו מהבית גם בתקופה לא פשוטה, כדי להגיע ולדבר עם מטופלים”, אומר אמיתי. “לב זהב. באמת”.

פשוט אבל חכם

המודל שנבנה פשוט לכאורה, אבל מאחוריו יש הרבה אחריות, ליווי ומחשבה מקצועית. שגית זאבי, מנהלת המחלקה לעבודה סוציאלית ברמב”ם, מסבירה כי העובדות הסוציאליות מאתרות מטופלים שיכולים להיתרם ממפגש כזה. “אלה יכולים להיות מטופלים בודדים או כאלה שחשים מבודדים רגשית למרות נוכחות משפחתית”, היא אומרת. “מטופלים באי שקט, בהצפה רגשית או בדאגה ניכרת מהמצב הרפואי, וגם מטופלים שחוו משבר רפואי פתאומי או נמצאים באשפוז ממושך. תנאי הכרחי הוא שהמטופלים נותנים את הסכמתם לשיח”.

הסטודנטים מגיעים למפגשי אחד על אחד עם המטופלים. הם אינם מחליפים את הצוות הרפואי ואינם נותנים ייעוץ רפואי – הם באים לשבת, להקשיב, להתעניין ופשוט להיות שם. לפעמים השיחה נוגעת גם במחלה, בבדיקות ובחששות הרפואיים, אבל הגבולות ברורים. “אנחנו לא בורחים מהשיח הרפואי”, מסביר אמיתי, “אבל אנחנו לא נותנים המלצות רפואיות ולא עושים משהו שהוא מעבר לסמכות שלנו”.

אחרי המפגשים מתקיים שלב חשוב לא פחות: עיבוד השיחה וקבלת משוב בהנחייתה של הגב׳ זאבי. הסטודנטים משתפים במה שפגשו, מקבלים כלים לשיפור מיומנויות תקשורת, לומדים איך להתמודד עם שיחות מורכבות, איך להציב גבולות ואיך לזהות צרכים נוספים של המטופלים, שאולי כדאי להעביר הלאה לגורמי הטיפול המתאימים.

שגית מציינת כי זהו אחד החלקים המשמעותיים ביותר בפרויקט. “המעבר מהלימודים האקדמיים התיאורטיים למפגשים בשטח מעורר אצל הסטודנטים מנעד רחב של רגשות, מהתרגשות וסיפוק ועד תחושות של חוסר אונים, הצפה או חשש לא לדעת מה לומר”, היא מספרת. “עולות שאלות כמו מה לעשות אם מטופל פורץ בבכי, או איך לשהות לצד אדם במצבי סבל וחוסר אונים. הקבוצה מהווה עוגן ופלטפורמה ללמידה ולהתפתחות עבור הסטודנטים. במהלך המפגשים נלמדות מיומנויות הקשבה והתבוננות עצמית, והתהליך מפתח אצלם תחושת מסוגלות וחוסן”.

לאחר תקופת הפעילות הראשונית, שהחלה במהירות כמענה לצורך הדחוף שנוצר בבית החולים, היוזמה התחילה להתמסד. בעזרת הפקולטה, דיקנט הסטודנטים ואגודת הסטודנטים בטכניון, ובסיוען של תמר כהן ספיר, גלית לוין וד”ר ז’אנה שאינסקי רויטמן, הוכרה הפעילות כשוות ערך לשתי נקודות זכות אקדמיות או לחלופין כפעילות המזכה במלגה. עם פרסום הקול הקורא נרשמו יותר מ־40 סטודנטים, ומתוכם גובש מחזור פעילות של כ־15 מתנדבים. הכוונה היא להמשיך ולהפעיל את התוכנית מדי סמסטר.

לראות את האדם, לא רק את המחלה

אחת השיחות שהותירו על אמיתי רושם עז התקיימה עם מטופלת שהייתה אחות במשך שנים רבות. היא הכירה את בית החולים משני צדדיו: גם כמטפלת וגם כמטופלת. “היא הייתה מאוד בודדה”, הוא מספר, “והיה לה חשוב להסביר לי מה הופך רופא לרופא טוב. התשובה שלה הייתה פשוטה: הקשבה. היכולת לראות את המטופל כאדם שלם, לא רק כאבחנה, בדיקה או מחלה”.

בפוסט המקורי שבו סיפר על המיזם, אמיתי השתמש בביטוי ‘human anchor’ (עוגן אנושי). כששואלים אותו מה המשמעות של הביטוי הזה עבורו, הוא חוזר אל חוויית האשפוז עצמה. “אשפוז הוא כמו להיות בתוך ים סוער”, במיוחד בתקופה של מלחמה, ובמיוחד בבית חולים תת-קרקעי. יש את ההתמודדות האישית של כל מטופל עם מה שהוא עובר, ויש גם את כל הלחץ מסביב. אנשים שוהים מתחת לקרקע ללא אור שמש, אין כמעט פרטיות, עוברים לידם כל הזמן. בית החולים עושה עבודה מדהימה בתוך המגבלות, אבל החוויה לא פשוטה”.

בתוך הים הסוער הזה, העוגן האנושי הוא לא פתרון רפואי. הוא רגע של אנושיות. “זה לבוא למטופל ולהגיד: אהלן, מה שלומך? אני רוצה לשבת איתך, לדבר איתך. שתף אותי בחוויה שלך, בהתמודדות שלך. אני רוצה לראות אותך כמו שאתה, בלי קשר למחלה”.

לפעמים, הוא מספר, המטופלים מדברים כמעט ללא הפסקה. “יש מפגשים שבהם המתנדבים כמעט לא מצליחים להוציא מילה, כי המטופלים פשוט שוטפים החוצה את כל מה שהם רצו לשתף”.

הסטודנטים פוגשים מטופלים מכל קשת החברה הישראלית: צעירים ומבוגרים, דוברי עברית, ערבית ורוסית, מטופלים מרקעים שונים וממצבי חיים שונים. כאשר יש צורך בשפה מסוימת, משתדלים לחבר למטופל סטודנט או סטודנטית שיוכלו לדבר איתו בשפתו. גם זו הכנה לרפואה כפי שהיא מתקיימת באמת: מורכבת, מגוונת ורב-תרבותית.

במובן הזה, “מלאכי הטכניון” אינה רק יוזמה התנדבותית. היא מעבדה אנושית להכשרת רופאים.

עתיד הרפואה

בפקולטה לרפואה ע”ש רות וברוך רפפורט בטכניון מדברים הרבה על עתיד הרפואה, על החיבור בין רפואה, מדע, טכנולוגיה, מחקר והנדסה. אבל העתיד הזה, כפי שמזכירה יוזמת “מלאכי הטכניון”, אינו רק טכנולוגי. הוא גם אנושי. רופאי ורופאות העתיד יצטרכו לדעת לקרוא נתונים, להבין מערכות מורכבות ולעבוד עם טכנולוגיות מתקדמות, אבל הם עדיין יצטרכו לדעת גם לשבת מול אדם מפוחד, בודד או כואב, ולהיות שם בשבילו.

את היכולת להרים מיזם מהסוג הזה, אמיתי זוקף גם לזכות תוכנית הממציאים של T-Hub בטכניון, שבה השתתף בעבר ושנתנה לו, לדבריו, כלים ואומץ להפוך רעיונות לפעולות.

אבל אמיתי מדגיש שוב ושוב שהסיפור הזה הוא לא רק עליו. “הכוכבים הם המתנדבים”, הוא אומר. “אלה סטודנטים שמגיעים עם לב זהב. אני אומר לעצמי: איזה כיף שאלה הרופאים שהולכים להיות לנו”.

כשאמיתי מסתכל קדימה, הוא מקווה שהיוזמה תמשיך לפעול הרבה אחרי שהוא יסיים את לימודיו. לא כאירוע חד-פעמי, אלא כחלק מתפיסה רחבה יותר של חינוך רפואי.

במובנים רבים, יוזמת “מלאכי הטכניון” מספרת משהו עמוק על הפקולטה לרפואה ע”ש רות וברוך רפפורט בטכניון. היא נולדה מתוך יוזמה של סטודנט, קיבלה גב ממנהיגות אקדמית ורפואית, התחברה לצורך ממשי בבית החולים, והפכה למרחב שבו סטודנטיות וסטודנטים פוגשים את מהות המקצוע עוד לפני שהם הופכים להיות רופאים.

כי לפעמים העתיד של הרפואה מתחיל בדיוק שם: בכיסא ליד מיטת האשפוז, בשאלה פשוטה אחת, ובסטודנט שבוחר להישאר עוד רגע ולהקשיב.