מהצד השני של המיטה

אחרי פציעה קשה בחודשים הראשונים של מלחמת חרבות ברזל, כשחזרה ללימודים כלל לא הייתה על הפרק, נתנאל חזר בהדרגה למסלול לימודי הרפואה בטכניון.
בדרך הוא גילה מה המשמעות של פקולטה שמלווה סטודנט לא רק אקדמית, ומה לומד סטודנט לרפואה כשהוא הופך בעצמו למטופל.

עם פרוץ מלחמת חרבות ברזל, נתנאל היה אמור להתחיל את שנה ה’ בלימודי הרפואה בפקולטה לרפואה ע״ש רות וברוך רפפורט בטכניון.
זהו השלב שבו הסטודנטים כבר כמעט לא יושבים בכיתה, אלא עוברים בין מחלקות, סבבים קליניים, בתי חולים ומפגש עם עולם הרפואה, כפי שהוא נראה מבפנים.

ואז הכול נעצר.

בדצמבר 2023 נתנאל נפצע קשה במהלך שירותו. הוא פונה לבית החולים סורוקה, אושפז בטיפול נמרץ, ובהמשך עבר תקופה רפואית ארוכה ומורכבת: אשפוז במחלקה כירורגית, שיקום ממושך, אשפוזים חוזרים במחלקה אורתופדית וניתוחים נוספים. במשך תקופה ארוכה, החיים נעו בין טיפול, שיקום, כאב, חוסר ודאות וניסיון הדרגתי לחזור לתנועה, לשגרה ולחיים.

“בתחילת הדרך לימודים בכלל לא היו  על הפרק”, הוא מספר. “הייתי שבוע בטיפול נמרץ, אחרי זה חודש במחלקה כירורגית, ובהמשך תקופה ארוכה של שיקום וניתוחים נוספים”.

בשלב הזה, שאלות כמו סבבים, מבחנים או השלמת שנה ה’ נראו רחוקות מאוד. אבל גם כשהחזרה ללימודים עוד לא נראתה באופק, הקשר עם הפקולטה לא נעלם.

קשר שהתחיל בשאלה פשוטה: מה שלומך?

כבר בחודש הראשון, כשהיה עדיין מאושפז, הגיעו הטלפונים הראשונים מהטכניון. בהתחלה כדי לשאול לשלומו. אחר כך כדי להזכיר, בעדינות, שכאשר ירצה ויוכל, הם יהיו שם כדי לעזור.

“הטכניון יצר איתי קשר עוד כשהייתי במחלקה הכירורגית”, הוא מספר. “קודם כל לשאול לשלומי. ובהמשך גם אמרו שמבחינת הלימודים הם רוצים לבוא לקראתי ולעזור בכל דרך שאפשר”.

זו לא הייתה רק אמירה כללית. לאורך הדרך הגיעו שיחות, הודעות, ביקורים בבית החולים וליווי מצד אנשי הפקולטה.
פרופ’ צילה צוקרמן, פרופ’ חבר קליני בפקולטה לרפואה ע״ש רות וברוך רפפורט בטכניון ומנהלת המערך ההמטולוגי והשתלות מח עצם בקריה הרפואית רמב״ם , פרופ’ עמי אהרונהיים, דיקן הפקולטה; ליאת איינשטיין, רכזת הסטודנטים ואנשי צוות נוספים שמרו על קשר, שאלו, התעניינו ובמקרים מסוימים גם סייעו למשפחה להבין את המתרחש בתוך המערכת הרפואית. עבור עדינה, אשתו של נתנאל, המשמעות הייתה עצומה.

“זה לא היה רק ‘מה שלומכם'”, היא מספרת. “הרבה פעמים, כשנתנאל נכנס לניתוח, היה לי עם מי להתייעץ. לשאול אם אני מבינה מה קורה, אם צריך עוד חוות דעת, אם יש רופא שאפשר לדבר איתו. הם עזרו לא רק בפן הלימודי, אלא גם מתוך הקשרים של בוגרי הטכניון ומתוך היכרות עמוקה עם עולם הרפואה”.

לימודי רפואה בהתאמה אישית

כשהאפשרות לחזור ללימודים החלה להתקרב, הפקולטה לא הפעילה לחץ. להפך. המסר היה ברור: כשתרצה, נבדוק יחד איך עושים את זה. וכשנתנאל אמר שהוא רוצה לחזור, התחיל מסע מורכב של התאמות, פתרונות וחשיבה יצירתית.

במקום לשאול אם זה אפשרי, בפקולטה שאלו איך לגרום לזה להתאפשר.

מערכת הסבבים הותאמה למצבו של נתנאל. הוא קיבל פטור מחלק מהסבבים הקצרים, הסבבים המרכזיים נשמרו, וקצב ההתקדמות בלימודים הותאם ליכולות הפיזיות, לניתוחים, לשיקום ולתקופות שבהן היה יכול להגיע. כשהיה צריך להשתתף בשיעורים מתוך המיטה, העלו אותו בזום. כשהסבבים הקליניים של הטכניון התקיימו בעיקר בצפון, הפקולטה יצרה קשר עם פקולטות אחרות כדי לאפשר לו לבצע חלק מהסבבים בבתי חולים במרכז.

פרופ’ צילה צוקרמן מתארת את המהלך מהצד של הפקולטה: “בהחלטה משותפת עם נתנאל סידרנו לו מחלקות באיכילוב ובמעייני הישועה, בתיאום עם מנהלי המחלקות ועם המגבלות הצפויות, כמו שימוש בכיסא גלגלים”.

“זה היה אולי הדבר הכי משמעותי”, מעיד נתנאל. “הם פשוט נתנו לי לעשות את זה בקצב שלי. בין ניתוחים, לפי היכולת הפיזית שלי ולפי מה שהתאפשר לי”.

לדברי פרופ’ צוקרמן, הפקולטה הציעה גם תמיכה לימודית, “אבל נתנאל, עם החוסן המיוחד שלו, עמד בכל המשימות, כולל כל הבחינות הארציות ועבודת הגמר, ללא עזרה”.

הליווי של נתנאל היה חלק מתפיסה רחבה יותר שהפקולטה גיבשה כבר בימים הראשונים שלאחר 7 באוקטובר. צוות הפקולטה הקים מערך ייעודי למתן מענה לסטודנטים ולסטודנטיות שנפגעו מהמלחמה באופן ישיר או עקיף, ובמיוחד למשרתי ומשרתות המילואים. “היה לנו ברור שאנו תומכי הלחימה שלהם ואנו שם בשבילם”, אומרת פרופ’ צוקרמן. “המטרה הייתה להפחית את הדאגות שלהם, לפחות בתחום הלימודים”.

החברים שלא ויתרו

עדינה מתארת את החזרה ללימודים כעוגן. לא רק כמסלול אקדמי, אלא כמסגרת שמחזיקה את היום ואת התקווה. בתקופה שבה החיים הוכתבו על ידי אשפוזים, ניתוחים, שיקום ופיזיותרפיה, הלימודים נתנו לנתנאל נקודת אחיזה אחרת: משהו שמכוון קדימה.

“זה נתן לו מפלט”, היא אומרת. “לא ליפול לכאב. זה העסיק אותו, נתן לו לו”ז, נתן לו משהו לקום אליו. היה מדהים לראות איך הוא עושה את כל הדברים האלה”.

לצד הפקולטה, היה שם גם מעגל קרוב של חברים לספסל הלימודים. הם באו לבקר, שלחו סיכומים, עזרו להתכונן למבחנים, ליוו את המשפחה והזכירו שוב ושוב שהוא חלק מהכיתה, גם כשהדרך שלו נראתה אחרת לגמרי.

“החברים מספסל הלימודים היו בקשר לכל אורך הדרך”, מספר נתנאל. “באו לבקר, עזרו לי בלימודים, בסבבים, במבחנים. הם היו מדהימים”.

עדינה מוסיפה: “לימודי רפואה יכולים להיות מקום מאוד תחרותי, אבל זה לא הרגיש ככה. גם מהפקולטה וגם מהחברים הייתה תחושה שאומרים לו: אתה תעבור את זה, אתה תצליח. אנשים הגיעו והראו לנו חום ואהבה”.

כשסטודנט לרפואה הופך למטופל

הסיפור של נתנאל הוא לא רק סיפור על סטודנט שחוזר ללימודים אחרי פציעה. זה גם סיפור על סטודנט לרפואה שמקבל, באופן שאיש לא היה בוחר בו, שיעור עמוק ברפואה מהצד השני של המיטה.

במהלך התקופה הארוכה שבה היה מטופל, נתנאל ראה מקרוב את מה שלומדים עליו בהרצאות, אבל לא תמיד מבינים עד הסוף. את המשמעות של הצוות הסיעודי. את החשיבות של פעולה קטנה כמו להחזיר שמיכה למטופל אחרי בדיקה. את ההבדל בין רופא שנכנס לחדר ומציג את עצמו בטייטל שלו בלבד, לבין אדם שנכנס, אומר את שמו, שואל מה שלומך, ורואה מולו קודם כל בן אדם.

“בחוויה שלי כמטופל הבנתי כמה משקל יש לצוות הסיעודי בכל מה שקשור לטיפול הרפואי”, הוא אומר. “יש מיומנויות שאחים ואחיות עושים לפעמים טוב יותר מרופאים. חשבתי שאולי ניתן לשלב בלימודי הרפואה סבב סיעודי, שבו סטודנטים לרפואה יהיו צמודים לצוות הסיעודי ויבינו את הצד הזה של הטיפול”.

הרעיון הזה, שנולד מתוך חוויית המטופל, מבטא אולי יותר מכול את השינוי שעבר. נתנאל לא חזר ללימודים בדיוק לאותו מקום שממנו יצא. הוא חזר עם מבט אחר. כזה שרואה את הרפואה כרצף של רגעים אנושיים קטנים שמעצבים את חוויית המטופל.

גם הסטודנטים שלמדו לצד נתנאל ראו את זה. היו סבבים שבהם נתנאל הגיע בכיסא גלגלים, ובאחד מהם אף חשבו לרגע שהוא המטופל.

עדינה מתארת את זה מהצד: “היה מדהים לראות אותו מטפל כשהוא בכיסא גלגלים. אני חושבת שהיו סטודנטים שלמדו ממנו המון. הוא קיבל כלים מדהימים מזה שהיה מטופל תוך כדי שהוא לומד להיות המטפל”.

החוויה הזו לא הפכה את הדרך לקלה יותר. אבל היא נתנה לה משמעות נוספת. נתנאל ראה מקרוב מה עושה טיפול טוב, מה חסר לפעמים בטיפול מקצועי, ומה נשאר אצל מטופל גם אחרי שהרופא כבר יצא מהחדר.

עבור פרופ’ צוקרמן, הסיפור של נתנאל הוא חלק מתמונה רחבה יותר של דור סטודנטים שנדרש ללמוד רפואה בתוך מציאות בלתי רגילה. “נוכחנו לדעת איזה דור מדהים וערכי של רופאות ורופאים לעתיד יש לנו”, היא אומרת. “לכבוד היה לנו ללוות אותם. מחכים שיגיעו למחלקות להיות קולגות שלנו”.

שיעור אנושי בקבלת החלטות

כששואלים את נתנאל איזה רופא הוא יהיה, הוא עדיין לא ממהר לענות. אורתופדיה קרצה לו עוד לפני הפציעה, אבל ההחלטה עוד לא התקבלה. הוא נחשף לפחות סבבים מרוב חבריו, ולכן מעדיף לחכות לסטאז’ כדי לגבש כיוון. אבל גם אם בחירת מקצוע להתמחות עדיין פתוחה, נדמה שיש דבר אחד ברור: נתנאל יגיע אליה עם הבנה עמוקה במיוחד של המטופל שנמצא מולו.

לא רק מה כואב לו. גם מה מפחיד אותו. מה מחזיק אותו. ומה יכול להחזיר לו לרגע תחושה של שליטה, כבוד ואנושיות. “אחד השיעורים החשובים באמת שלמדתי”, הוא אומר, “הוא שעל כל החלטה של רופא, לא משנה מה היא, וגם אם היא ההחלטה הנכונה, המטופל משלם מחיר כלשהו. אסור לשכוח את זה”.

עכשיו, כשהוא עומד לקבל את תואר הדוקטור לרפואה בטקס שיתקיים היום, יחד עם חבריו למחזור 54 של הפקולטה לרפואה ע״ש רות וברוך רפפורט בטכניון, ואחרי דרך שלא תוכננה להיראות כך, נתנאל ועדינה יודעים היטב מה הם רוצים לומר למועמדים ולמועמדות ששוקלים איפה ללמוד רפואה: “לכו ללמוד בטכניון”, אומר נתנאל בפשטות. “שווה כל רגע”.

ומאחורי המשפט הקצר הזה מסתתר סיפור שלם: על פקולטה שלא רואה בסטודנט רק גיליון ציונים או מערכת שעות; על קהילה שלא נעלמת ברגעים הקשים; ועל הכשרה רפואית שבה המקצועיות והאנושיות נבנות יחד.